לחיות עם בן/בת זוג "מרצה"

יש מי שיעשו הכל בשביל לזכות באהבתכם, תוך שהם מדחיקים את הצרכים שלהם למקום האחרון, עד רגע הפיצוץ הבלתי נמנע

אנו מכירים לא מעט כאלה: גברים או נשים שעסוקים בריצוי של סביבתם הקרובה, מומחים בזיהוי רצונות של האחרים ודואגים לכך שהם יהיו כל הזמן מרוצים. אלה האנשים ה"מְרַצִים".

אם אתה נשוי לאישה "מְרַצָה" או אם את נשואה לגבר "מְרַצֶה" אתם מכירים את דפוס ההתנהגות: לבני הזוג שלכם מאוד חשוב להיות "בסדר" עם כולם. היא מתנדבת בוועד ההורים בגן או בבית הספר, מסורה להתנהלות החברתית, מגלה "אחריות" כלפי ה"קבוצה", מארחת את בני המשפחה. והוא מבקר את הוריו מדי יום, מסייע להם בקניות, עוסק ב"תיקונים", קשוב לצרכים של "הבוס" שלו וממהר להיענות לכל פנייה מהעבודה.

חשש לומר לא

ל"מְרַצִים" קשה מאד לומר לא לאחרים, הם עסוקים בריצוי של ה"אחר", ולרוב הם מדחיקים את הצרכים האישיים שלהם אל המקום האחרון. מה שעומד מאחורי הטיפוס המרצה הוא הצורך שכולם יאהבו אותו. החשש שלהם הוא שאמירת "לא!" תגרור קור, עוינות וחוסר אהבה מצד הזולת, ואלה תחושות בלתי נסבלות עבור ה"מרצים" .

בזוגיות נמצא לרוב את הסיר והמכסה: בעלי אישיות שאוהבים להיענות לצרכים של אחרים ימצאו את עצמם בזוגיות עם אנשים שרגילים להיות בצד המקבל, שיש בהם מידה של ילדותיות ומפגינים חוסר אונים בתחומים מסוימים. אין שום דבר מקרי בבחירת זוגיות - זה תמיד מתאים אחד לשני.

רגשות אשמה

רגש האשמה משחק תפקיד מרכזי בנפשם של "המרצים". עיקרון מארגן בנפשם של אנשים אלה הוא, שהם מנהלים מערכות יחסים בעיקר מתוך תחושת חובה והפחתת תחושת אשמה והרבה פחות ממקום של אהבה ורצון לסייע ולהיות טוב לאחרים.

כדי להבין עיקרון זה עלינו לחזור לילדותם של ה"מְרַצִים", אשר לרוב גדלו עם הורה שהגבולות הרגשיים אתו טושטשו. לדוגמא: אימא שהייתה בדיכאון, או שלא הייתה לה פניות אל הילד. באופן כזה, הוטל על הילד להיות אחראי לרווחתו הנפשית של ההורה והוא מאומן בכך מגיל צעיר.

לאנשים "המרצים" היו, כפי הנראה, הורים שידעו להפעיל את תחושת רגשות האשם והילד באופן לא מודע קיבל החלטה שאיננו רוצה לחוש יותר רגשות אשמה והוא מוכן לעשות הכול כדי להיות "בסדר", רק לא להרגיש אשם.

תחושת ערך

החוויה שלהם היא שטיפול באנשים שמציגים "נזקקות תמידית" (נידי) מעניק להם תחושת ערך וחשיבות עצמית. אולם, לעתים קרובות, תחושת הערך הזו באה עם מחיר כבד בדמות תחושה עמוקה של כעס על העולם.

"הבסדרים" קונים תחושת ערך עצמי דרך ריצוי אחרים, אבל משלמים עליו בטינה שנצברת אצלם מעצם העובדה שהם עושים עבור האחר, דברים שהם לא שלמים לגביהם או שהם באים על חשבונם.

הטינה שאיתה הם מסתובבים הולכת ונצברת בתוכם, לעתים במשך שנים, ומביאה לא פעם להתפרצויות זעם על כך שלא רואים או לא מעריכים אותם מספיק על מאמציהם, או שלטעמם, הם לא זוכים לתמורה נאותה על האיפוק העצמי וההקרבה שלהם.

חשיבות עצמית

אם כן, ה"המרצים" לכודים בדילמה בלתי אפשרית, המלווה אותם לפעמים לאורך כל חייהם: בין, לרצות אחרים ולהרגיש בעלי ערך וזאת במחיר של טינה וויתור עצמי כואב, לבין לשים את עצמם ואת רצונותיהם במקום הראשון אך במחיר של תחושת אשם, ירידה בערך העצמי ולעיתים פחד מדחייה או מתגובה כועסת של הסביבה.

כדאי לזכור, כי באופן אירוני, אדם שמלקה את עצמו בגין סיבלם של אחרים הוא בעצם אדם המלא בחשיבות עצמית, משום שהוא מאמין שכל דבר שמשפיע לרעה על אחרים הוא בהכרח באחריותו ובשליטתו. אם ניזכר בסביבה שבה גדלו "הבסדרים", אפשר להבין מדוע הם מרגישים אחריות גדולה ותחושת חובה חסרת כל פרופורציה.

"אם אתה אדם מרצה או שחשוב לך לצאת בסדר עם כולם, כשאתה אומר 'כן' לאחרים, תוודא שבאותה נשימה אתה לא אומר 'לא' לעצמך".

לחיות עם "מרצה"

ראשית, עצם ההבנה שאני חי עם אדם מרצה היא כבר מחצית הדרך לפתרון. אם יש בזוגיות שלכם הערכה וחברות, רצוי שבתוך הזוגיות תאפשרו לבן/בת הזוג להיות לעיתים "לא בסדר". כלומר, שיוכלו להתאמן מולכם על "להיות לא בסדר".

לדוגמא, כששואלים אדם מרצה שאלות של בחירה כגון, "את מעדיפה לצאת היום לסרט או למסעדה?", לרוב התשובה תהיה: "לא משנה לי". כבני זוג חשוב להתעכב על התשובה של "המרצה", משום שאם נעמיק ונחדד את התחושות של המרצה נגלה שבעצם הוא/היא יודעים מה הם רוצים אך הם חוששים לאכזב וחוששים שבן הזוג לא יהיה מרוצה. לכן זה חשוב לבקש מהם שוב תשובה יותר ברורה, ולומר להם, למשל: "למרות שלא משנה לך הייתי רוצה לדעת מה יותר היית רוצה?".

האימון בתוך הזוגיות יכול אט אט להשפיע גם על מקומות אחרים בחיי המרצה.

להגיד "כן" לעצמי

כמו בכל קושי פסיכולוגי, גם כאן ההתפתחות האישית של "הבסדרים" עוברת דרך תהליך נפרדות שלא הושלם בילדותם, במהלכו הם לומדים לצמצם את המשאלה לצאת בסדר עם כולם. ככל שהם יצליחו להכיל יותר אשמה ולהישען יותר על עצמם, כך האשמה וההלקאה העצמית ילכו ויפתחו עם הזמן.

לכן, אם אתם אדם "מרצה" או שחשוב לכם לצאת בסדר עם כולם, כשאתם נענים ואומרים "כן" לסיפוק צרכים של אחרים, תוודאו שבאותה נשימה שאתם לא אומרים "לא" לעצמכם.

הכירו תודה

אם אתם נשואים לאדם "מרצה" הנה המלצה קטנה: אל תיקחו אותו "כמובן מאליו" ואל תראו בו מי שאפשר להמשיך ולשאוב ממנו עוד ועוד. להיפך, עודדו אותו להתחבר לעצמו ולומר מדי פעם "לא בא לי", או "נמאס לי" סתם ככה. הקפידו להוקיר לו (או לה) תודה על הנתינה, אימרו שאתם רואים את המאמצים שנעשים עבורכם ועבור ילדיכם, והשתדלו להפתיע אותם מדי פעם עם משהו נחמד.

אם לא תעשו כן. תתעלמו ותמשיכו להסתכל על "המרצה" כמשאב שנועד לשרת רק את הצרכים שלכם, אתם לוקחים סיכון שאותו אדם יהיה כל-כך מותש, זועם ומתוסכל, שהוא אפילו יכול לפתח מחלה באמצעותה הוא יזכה סוף סוף לתמיכה, עידוד והערכה מהסביבה הקרובה. ואז, ייתכן, שזה יהיה כבר מאוחר מדי בשביל להציל את הקשר.