כיצד הדימוי העצמי שלנו משפיע על כל חיינו

אנו מתייחסים לעצמנו בהתאם לדימוי העצמי שלנו. אם אנו מחבבים את עצמנו נתייחס לעצמנו בצורה חיובית, ואם איננו אוהבים, נתייחס לעצמנו בצורה שלילית. הדימוי העצמי משפיע על רמת החרדה שלנו ביחס לעצמנו, על תפיסת המציאות ועל היציבות הרגשית

כולנו נושאים איתנו מעין תמונה עצמית הכוללת את האופן שבו אנו תופסים את המראה החיצוני שלנו, את התכונות הטובות והפחות טובות בנו, את הכישרונות והמגבלות שלנו, את הדברים שהם בעלי ערך בעצמנו, ואת אלה שהיינו רוצים לשנות. תמונה זו, שאנו נושאים לגבי עצמנו היא מודעת ומהווה מראה המשקפת לנו את שלל החוויות הרגשיות שצברנו במשך השנים, מההורים, המורים, והחברים, ובעיקר בתקופת הילדות וההתבגרות.

אך לדימוי העצמי יש גם צד לא-מודע, אשר נבנה בעיקר בתקופות המוקדמות של חיינו ומהווה תשתית לאופן שבו אנו תופסים את עצמנו, את מקומנו בעולם, ואת האופן שבו אנו מפרשים את המציאות איתה אנו מתמודדים.

"לא ראויה"

עדי (שם בדוי), נערה בת 18, נמצאת לפני גיוסה לצבא. היא הגיעה אלי עם תלונה על כך שמאד קשה לה בחיים. הדימוי העצמי שלי אינו חיובי, כל משימה שעלי לבצע כרוכה במחשבות שאין סיכוי שאני יכולה לבצע אותה היטב, היא משתפת אותי בפגישה.

זיכרונותיה הראשונים מתקופת ילדותה מתמקדים בכך שהוריה היו מאד עסוקים בבעיות כלכליות, עבדו המון שעות, כמעט ולא היה מקום לשיחות נפש, להתלבטות, או לשיתוף בקשיים. היא לא זוכרת שנאמרה לה מילה טובה, למרות שהייתה "ילדה טובה, ותלמידה טובה". לדבריה, היא בעיקר ניסתה להצטיין בלהיות טובה, כדי שיראו אותה, אך זה מעולם לא קרה.

ביקשתי מעדי דוגמא למציאות שבה גדלה ולאווירה המשפחתית. היא סיפרה, שבכל פעם שאמה יצאה לסידורים, היא הייתה מנקה ומסדרת את הבית, בתקווה שכאשר האם תשוב היא תתייחס להשקעה שלה ותביע את הערכתה, אך זה לא קרה. שוב ושוב עדי ניסתה למצוא חן בעיני אמה והתאכזבה. היא הסיקה מכך שהיא כנראה לא מיוחדת ולא ראויה לעידוד על מעשיה.

מציאות ופרשנות

שאלתי את עדי, האם יכולות להיות פרשנויות נוספות למצב? אחרי מספר דקות היא השיבה: "כן, נראה לי שאימא הייתה עסוקה בהישרדות ובמצב כזה אתה לא כל כך רואה את הצרכים של האחר". שאלתי אותה איך היא מרגישה עכשיו, כשהפרשנות שלה לחוויה השתנתה. עדי חייכה וענתה: "אני מרגישה פחות כעס ויותר רחמים על אימא שלי".

לכולנו יש מחשבות אוטומטיות המתלוות באופן בלתי נשלט לחוויות שאנו מתמודדים איתן. כדאי לזכור שהמחשבות הללו אינן עובדות אובייקטיביות אלא תחושות סובייקטיביות שנובעות מפרשנות שלנו. כדאי לעצור ולחשוב האם יכולים להיות פירושים אחרים למצב אותו אנו חווים. זה לא קל ודורש אימון, אך הפרשנות החדשה גוררת אחריה הרגשה אחרת ותגובה שונה לאותה המציאות.

לאט לאט, במהלך הפגישות הטיפוליות, הבינה עדי את המציאות באופן אחר, הגמישה את זווית הראייה שלה, ונפרדה מאמונות על עצמה שכבר אינן מקדמות אותה.

מחשבות משרתות מטרה

המחשבות שלנו על עצמנו הן מטרתיות. כלומר, אדם בוחר לפרש את מציאות חייו בכפוף ל"רווחים" שהוא מפיק מפרשנות זו.

לדוגמא: אדם שמדווח על סבל תמידי, לא מסוגל לראות את חצי הכוס המלאה ומתלונן על יחס שלילי מצד העולם הסובב אותו. אדם כזה "מרוויח" תשומת לב על התנהלותו, זוכה לרחמים, המסגרת שבה הוא חי רואה בו מסכן ומחפשת דרך להקל עליו, ההורים דורשים ממנו פחות וכיו”ב.

הצעד הראשון בדרך לשינוי הוא המודעות למחיר שמשלמים על הפרשנות הזו של המציאות. מכיוון שעיקר התפיסה העצמית שלנו את עצמנו ואת העולם שמסביבנו, מתגבשת עד גיל עשר, יש להשקיע עבודה בטיפול רגשי כדי לשנות את התפיסות המגבילות שאנו נושאים איתנו. במסגרת עבודה זו נציף גם את ההתנסויות שהאדם עובר בחייו הבוגרים שחלקן מסייעות לבנות חוסן נפשי.

המסר מגיע מההורים

הדימוי העצמי, המודע והלא מודע, קובע את יחסנו אל העולם. הדימוי תלוי במידה רבה בדעותיהם של הורינו, כמי שמהווים בילדותנו את מי שמייצגים את סולם הערכים העיקרי.

אם ההורים אוהבים ומכבדים אותנו, מעריכים את הדברים שאנו אומרים ומקשיבים להם בתשומת לב, אזי, לרוב, נפתח ערך עצמי חיובי. אך אם נתקלנו בדחייה מצד ההורים, סבלנו ממילים פוגעניות ומהתעלמות, אזי, לרוב, נפתח תחושה של חוסר ערך עצמי.

ההערכה העצמית שלנו קובעת את היחס שלנו אל הזולת, את העבודה בה אנו עוסקים, את היכולת שלנו לייחס לעצמנו הצלחות או כישלונות וכמובן את ביטחוננו העצמי. אם גדלנו בסביבה שטיפחה אצלנו הרגשה שאין אנו שווים וראויים, נאמין בכך ונתקשה להתמודד עם מצבים משתנים, למרות שמבחינה אובייקטיבית יכול להיות שהמצב הוא הפוך. לעומת זאת, אם גדלנו בסביבה שהעניקה לנו תמיכה וטיפחה אצלנו תחושה שאנו ראויים ושווים, אזי הביטחון העצמי החיובי שלנו, האומץ והאופטימיות שצוידנו בהם, יסייעו לנו להתמודד עם מצבים שבהם, לפעמים, אין לנו כל יתרון יחסי.

"האם אני ראוי"

הדימוי העצמי המודע נזיל במהלך תקופת הילדות שלנו ורק בסוף תקופת גיל ההתבגרות הוא מתגבש ולובש צורה סופית. ברמת הדימוי הלא מודע הילד שואל את עצמו שאלות ללא הרף: "האם הוא ראוי לאהבה, האם הוא אהוב". חיפוש זה, אחר הזהות, מתגלה באדם בכל רגישותו ופגיעותו.

עצוב לגלות שילדים הם כה רגישים וחסרי ישע, עד שאין קשר רב בין תחושת הזהות שלהם לבין תכונותיהם הממשיות. הדימוי העצמי של רובנו תלוי כמעט לחלוטין במה שאנו סבורים שאחרים, ובעיקר הורינו, חושבים עלינו.

כך, ילדים שמעריכים את עצמם כתוצאה מרגשות ההורים כלפיהם, גדלים להיות אנשים בריאים ובטוחים בעצמם. ילדים אלה, במודע ובלא-מודע, אינם מוכנים להסכים ליחסים פוגעים ושליליים, הם ישתמשו בתוקפנותם כדי להגן על עצמם. כך מוכתבת רמת הצפיות שלנו מהמציאות שסביבנו. אם בילדותנו קיבלנו התייחסות רגשית טובה, טיפלו בנו, טיפחו אותנו ונתנו לנו להרגיש חשובים ובעלי ערך, אזי יש לנו ציפיות גבוהות מהמציאות. אם הרגשנו דחויים וחסרי חשיבות, לרוב נתמקד בצפיות לתלאות נפשיות ואפילו נכין את עצמנו לקבלן. אנו נוטים להתייחס אל עצמנו בהתאם לדימוי העצמי שלנו. אם אנחנו מחבבים ומכבדים את עצמנו נתייחס אל עצמנו בצורה חיובית, ואם איננו אוהבים, נתייחס אל עצמנו בצורה שלילית ובלתי אוהדת. הדימוי העצמי משפיע על רמת החרדה שלנו ביחס לעצמנו, על תפיסת המציאות ועל היכולת להיות יציבים יותר מבחינה רגשית.

אישיות "אנכית"

יש לזכור כי דימוי עצמי נמוך אינו מונע הצלחה והישגים. לעיתים, אנשים מצליחים דווקא משום שתחושת הנחיתות שלהם הופכת לכוח מדרבן, שדוחף אותם להוכיח את ההיפך לסובבים, בבחינת "לא האמנתם בי ואני אראה לכם לאן אני יכול להגיע!". אנשים אלו יהיו עסוקים בכיבוש יעדים זה אחר זה, אך לרוב יהיו נטולי יכולת ליהנות מהדרך ומהתוצאה.

בהשקפה האדלריאנית הם נקראים אנשים אנכיים. כלומר, אלו אנשים שנמצאים על מעין סולם מטאפורי והם יעשו הכל כדי לעלות בשלבי הסולם הדמיוני הזה, במטרה להתקדם בהירארכיה ולספק את הצורך בהערכה עצמית. אך לרוב, אנשים אלה לא יהיו מסופקים לעולם, ולכל מקום שיגיעו הם יגררו את הדימוי העצמי החלש שלהם, דבר שיעמיד אותם שוב בצורך להתקדם הלאה.

אצל האדם "האנכי", לרוב, קיים קשר רופף בין הדימוי העצמי הלא-מודע לכישרונות האמיתיים של האדם, לאיכותם ולאישיותו. לדוגמא: אדם "אנכי" ייטה ללמוד באקדמיה תחום שנחשב חברתית, אבל לא מעניין אותו, הוא גם ייטה לשלם מחירים אישיים מאד גבוהים על הצורך שלו בסיפוק תמידי של הישגים הנובע מדימוי עצמי נמוך.

בטיפול הרגשי נפגיש את המטופלים באפשרויות אחרות של התנהלות. למשל, האפשרות האופקית שבה האדם חש שווה בין שווים, חי בתחושה שלכולם בעולם יש מקום והוא לא צריך להוכיח לאף אחד דבר, והוא מתנהל על פי הצרכים שלו והרצונות שלו. החיים מלאי אכזבות וקשיים, וכוח ההישרדות תלוי במידה רבה בסגולה יקרה זו שההורים יכולים לתת לילדיהם - תחושה של ערך וחשיבות. עם זאת, בעזרת טיפול מתאים, ניתן להגיע לתחושת ערך עצמי גם בתקופה מאוחרת יותר בחיינו, וגם אם לא זכינו לה מן ההורים. הדבר כרוך בתהליכים של הבנה פנימית, תובנה מרובה, והפנמה ש"משהו חסר" היה חסר ב"הם" ולא "בנו".