הקשיים של ילד הסנדוויץ'

ילדי הסנדוויץ' במשפחה עלול להרגיש שלא רואים אותו, להרגיש שלא שייך.

יש מה לעשות כדי לשנות את המצב.

רונה (שם בדוי), כבת ארבעים, נשואה ואמא לשלושה, נכנסה לקליניקה, התיישבה בכבדות על הכורסא שמולי ושיתפה: "החופש הגדול מתקרב ואין בי שמחה. אני לא הולכת לעבודה בשמחה, אני מגדלת את ילדי באופן טכני, יש לי קשיים רבים עם אחד הילדים, קוראים לי לבית הספר שוב ושוב. אלה לא החיים שפיללתי שיהיו לי, אני ממש בקריסה". ואכן, בעיניה של רונה ראיתי עצב וחוסר סיפוק, שפת הגוף שלה שידרה עייפות וייאוש.

התקופה הנוכחית מהווה צומת של לחצים, במיוחד במשפחות עם מתבגרים. היציאה לחופש הגדול, ולצידה החשש מהתפרצות נוספת של מגיפת הקורונה והאפשרות לסגר נוסף של בני המשפחה בבית, מזמנת התמודדות עם שאלות אישיות קשות: מה אני רוצה לעצמי להמשך? האם אלו החיים שדמיינתי שיהיו לי?

לפתע, כשמנטרלים את הסחות הדעת החיצוניות: אין אפשרות לצאת לבילוי, אין אפשרות להיפגש עם אנשים שאינם מהמשפחה הגרעינית, לחלקנו אין אפשרות לצאת לעבודה, צפות ועולות השאלות המהותיות. המציאות החדשה מאלצת אנשים רבים לעצור ולענות לעצמם על שאלות אותן הדחיקו במשך זמן רב: האם טוב לי בחיים? מה ניתן לשנות כדי שיהיה לי יותר טוב? מה איכות הקשר שלי עם בן הזוג? מה איכות הקשר עם הילדים?

ביקשתי מרונה לעצום עיניים ולהתמקד בדברים הטובים בחיים שלה. התגובה המיידית שלה הייתה: "כמה זמן לא חשבתי על האופציה הזו, שיש משהו טוב בחיי".

היא עצמה את עיניה, והתכנסה פנימה, הכתפיים החלו להיות רפויות והראש נדד למחשבות אחרות, כעבור מספר דקות היא השיבה: "אני מאוד אוהבת את המושב שבו אני חיה, את הבית שבנינו, מאד מעריכה את התמיכה של בן הזוג שלי, הוא ממש קשוב, מסור למקום העבודה שלו ולמשפחה”. תוך כדי הדיבור על הדברים החיוביים היא נראתה יותר מאוששת ומחויכת.

התהליך החיובי שעבר על רונה מזכיר לכולנו, כי עלינו להתאמן כדי לסגל לעצמנו את היכולת לשים את זכוכית המגדלת על הדברים שאנו מרוצים מהם בחיים. יש מי שהיכולת הזו מגיעה בטבעיות, אך רבים מאוד מתקשים בכך, ונוטים להדגיש את השלילי, את קשיי היום יום, את המקומות שבהם אין להם שליטה ובכך בוחרים להאפיל על הצדדים החיוביים והמשמחים בחייהם.

על פי אדלר יש חשיבות רבה למושג “עידוד”. זהו הכלי שבאמצעותו האדם מעלה הערך העצמי שלו בעיני עצמו, היכולת להתמקד בהשקפה ובעמדות חיוביות, אמונה בטוב של האדם. העידוד יכול להינתן במילים, במבט או במגע. עידוד מייצר שינוי עמדות אצל מי שמקבל אותו, משפר את דעתו על עצמו, מגביר את בטחונו בכוחו, מביא אותו למסקנה שהוא טוב כפי שהינו. למעשה, העידוד הוא הבסיס העיקרי לצמיחה ולשיתוף פעולה בין בני אדם.

אפשר להשוות את העידוד למזון: להאכיל = לעודד, לעומת זאת, להרעיב = לא לעודד, וגם, להרעיל = לבקר

/ /להשפיל / לייאש.

היה לי ברור שרונה זקוקה לעידוד, וכל מה שאני הייתי צריכה זה לכוון אותה לשם. בהמשך הפגישה שאלתי אותה: במה היית רוצה להתמקד היום?

"הקושי הגדול שלי הוא עם המתבגר אלון (שם בדוי)", סיפרה רונה, "הוא לא מתפקד בבית הספר, הוא מאחר, לא לוקח אחריות, כל היום במחשב. מה יהיה עם הלימודים? התעודה שקיבל הייתה זוועה. כשאני מנסה לשוחח אתו הוא אף פעם לא פנוי, מדבר באופן לא ברור וטורק את הדלת, אני מיואשת".

לרונה שלושה ילדים: אסף, 20, חייל ביחידת עלית טכנולוגית, אלון בן 15 בכיתה ט' ומיה בת 6. כידוע, לפי התאוריה של אלפרד אדלר, למיקום של הילדים בסדר הלידה יש חשיבות רבה.

מה היא יכולה לספר לי על אסף, שאלתי. רונה חייכה בנחת ואמרה: "אסף הוא חלומה של כל אם, תלמיד מצטיין, תמיד אחראי עוזר בבית, יש לו חברה מקסימה מהתיכון, הכול זורם אתו, הוא בוגר ואני יכולה לשוחח אתו ולסמוך עליו”.

ומה את יכולה לספר על מיה הקטנה, המשכתי לשאול. עיניה של רונה זרחו: "היא הסוכרייה של הבית, אחרי שני בנים, כל כך רציתי בת והנה הגיעה הנסיכה".

היה לי ברור שבמשפחה כזו, אלון מתקשה למצוא את מקומו. מניסיוני הרב בעבודה טיפולית עם משפחות, אני רואה לעיתים קרובות את הקשיים שחווה "ילד הסנדוויץ' “. פעמים רבות הוא עלול להרגיש פחות נוכח במשפחה, מתקשה להבין את מקומות וחשיבותו במשפחה, ואז מגיעות התנהגויות מפריעות.

שיתפתי את רונה בהשפעה של סדר הלידה על כל אחד מן הילדים במשפחה והתגובה שלה הייתה: "אז מה עושים?". יחד אנו נלמד כיצד לתת לאלון מקום חיובי ומשמעותי שבו הוא לא יזדקק כבר להתנהגויות המפריעות, השבתי.

כצעד ראשון בדרך לשיקום את היחסים עם אלון הצעתי לרונה להקדיש לו זמן אישי לבילוי משותף עם אחד מההורים ולפנות אליו באופן הבא: "מזמן לא יצא לי לבלות רק אתך, בשל משימות החיים, אני ממש רוצה לבלות אתך, מתי מתאים לך? מה תרצה שנעשה?". רונה השיבה שנראה לה שאלון מאוד ישמח.

ביקשתי ממנה שבמהלך הבילוי המשותף לא יעלה כלל נושא הלימודים ובית הספר. להתמקד בלשתף את אלון בחוויות החיים שלה, וזאת במטרה ליצור תשתית לכך שגם אלון ירצה לשתף בחוויות החיים שלו. בתום הבילוי המשותף, כדאי לסכם ולומר: "שמחתי על ההזדמנות לבילוי משמעותי, כל כך נהניתי להיות רק אתך".

כשמזהים את הילד שמקומו במשפחה לא ברור לו, ואת המאבק שלו ליצור לעצמו נוכחות, וזאת גם באמצעות ייצור של התנהגות מפריעה בבית או בבית הספר – הדרך הטובה ביותר לטפל בכך היא באמצעות מתן תשומת לב והקדשת זמן לילד. כשאנו מייצרים עבור הילד זמן נעים וחיובי, הוא לא נזקק להתנהגות המפריעה כדי לזכות בתשומת לב, וזוכה בחוויה של ערך עצמי וחיובי.

את רונה פגשתי מספר פעמים, לבקשתה הגעתי גם לבית הספר לשיחה עם הצוות החינוכי המלווה את אלון. אט-אט קיבל אלון מקום אחר במשפחה וגם בחברה,

כעת, כשאני רואה את העצירה שהקורונה יצרה בחיים של כולנו, אני חושבת על ההזדמנות לחוויה של התחדשות חיובית בין הורים לילדים, בין האחים והאחיות, ביחסים שבין בני הזוג ועוד.