פינוק- זה הדבר הגרוע ביותר שתוכלו להעניק לילדים שלכם.

כשמגיח לעולם הילד הראשון שלנו, מגיעות עמו הרבה חלומות ציפיות ושאיפות, כל המחשבות והרגשות שליוו אותנו בחיים מתנקזים לרגע הזה. רבים מאתנו רוצים לחסוך מהילדים את המקומות שבהם הרגשנו כאב וסבל בילדות. המחשבה הזאת שנובעת מכוונות טובות עלולה להביא את הילדים שלנו לחות חיים מאד קשים.

פינוק בתיאוריה האדלריאנית משמעותו: לעשות עבור הילדים שלנו כל מה שהם יכולים לעשות בעצמם. לדוגמא: להלביש ילד בן חמש, להאכיל ילד שיכול לאכול בעצמו, לקלח ילד שמסוגל להתקלח, להתערב במריבות בין החברים, להתקשר תכופות אל המורה שתקל על הילד וכו'. פינוק איננו נתינת חום ואהבה, אלא שירותים מיותרים שהורים מעניקים לילדיהם, מתוך מחשבה שבעתיד יהיה להם מספיק קשה עכשיו נעשה הכול כדי לתת להם ילדות "מאושרת" ונחסוך מהם סבל מיותר. הורה מפנק מנסה כל הזמן להתאים את המציאות אל הילד במקום לסייע לילד להשתלב במציאות.

כדאי שהורים יאהבו ויקבלו את ילדיהם, זה איננו פינוק. הילדים שלנו תופסים שכל מה שמתרחש בבית, כך בעיניהם צריך להתנהל העולם. כלומר: אם בבית נותנים לי מיד כל מה שאני מבקש, לא מאפשרים לי לדחות סיפוקים, אז למה בגן הגננת תאמר לי לחכות לתורי? או אם בבית לא התאמנתי על שיתוף פעולה, לא ביקשו ממני לסייע בעריכת השולחן, בניקיון, בסידור המשחקים שלי, מדוע שהמורה תבקש ממני לנקות ולסדר את הכיתה?

המציאות שאפשרנו בבית היא מעין הבטחה שקרית לילד שחושב בטעות שכך מתנהל העולם. הילד מרגיש בצדק שהוא מרומה, בבית אני "נסיך" שרק משרתים אותי, ופתאום מחוץ לבית יש דרישות שלא מתאים לי למלא.

המציאות הזאת גורמת להרבה מריבות מחוץ לבית, לצערי בתפקידי כיועצת חינוכית אני פוגשת כיום יותר ויותר תלמידים העונים להגדרה של מפונקים, אלו ילדים חסרי אונים, שלא הכינו אותם לדרישות החיים, הם הרבה פעמים לא מרוצים מרגישים מקופחים ולא למדו לקחת חלק פעיל בשימות החיים.

ההורים שלהם אומרים לי: "לא רציתי שהוא יעבור את הקשיים שאני עברתי...רציתי שהחיים שלו יהיו יותר קלים". המחיר שמשלם הילד ההורים והסביבה הוא מאד כבד, הילד חי בהרגשה מוטעית: הגעתי לעולם כדי להנות, לקבל מאחרים, ומגיע לי לחיות ללא שום מכשול שיפריע לי בדרך. בסופו של דבר ילד כזה מאמין שאיננו יכול וזו הטרגדיה הגדולה ביותר. התסכול הוא מרכיב מרכזי ביכולת שלנו להתפתח ולגדול. ילד כזה יתרכז בחייו הבוגרים במה הוא לא קיבל, ולא יהיה אסיר תודה על מה שההורים עשו עבורו. התנאי שבו הוא חי מאד מצומצם: רק אם אני במרכז, ומקבל כל מה שאני רוצה ומיד אז אני מרגיש שייך.

מה ניתן לעשות:

הבשורה המשמחת והאופטימית היא שתמיד יכול להיות אחרת! אם ההורים יבינו שיש בעיה, יפנו להדרכת הורים, יקבלו כלים, כל המאזן בבית ובמסגרות הלימוד יהיה שונה.

אני נזכרת בטל (שם בדוי), שהגיעה אלי לטיפול, בת 16, תלמידת כיתה י', סיבת הפנייה הייתה קושי גדול להתמודד עם מה שבית הספר דורש ממנה. לדבריה:" מה אכפת למורים איך אני מתלבשת לבית הספר, זה הגוף שלי, זה לא עניינם, הם גורמים לי למריבות בבית על שעת השינה שלי, אני לומדת עכשיו מרחוק ולא מצליחה לישון לפני שתיים לפנות בוקר, המורה רוצה שנעשה עבודה בקבוצות ולא מתאים לי, אין לי סבלנות לזה, נמאס לי מכולם". דמעות הציפו את עיניה של טל, שיתפתי אותה שזה נראה לי באמת קשה להתמודד עם כל הדברים שעוברים עליה, היא השיבה :" סוף סוף משהו מבין אותי בחיים האלה", טל חווה סבל גדול מפני שהוריה לא הכינו אותה לחיים, היא תצטרך לעבור דרך של התפתחות יחד עם הוריה, על מנת שלאט לאט תקבל את הדרך שבה העולם מתנהל, את הצורך בשיתוף פעולה, את הביטחון שנותנת מסגרת עם חוקים וגבולות.

נערות ונערים כמו טל לעיתים מגיעים לצבא, למסגרת עם חוקים נוקשים, ואחרי מספר חודשים משתחררים בשל חוסר התאמה למסגרת.

אדלר חידש בכך שציין שילדים מפונקים וילדים מוזנחים יש בהם משהו דומה, לטענתו שני סוגי החינוך האלו גורמים לילדים להגיע לאותו מקום. ילד מפונק הוא ילד מוזנח רגשית, ואיננו מכיר את עצמו, ואת תחושת המסוגלות שלו.

תנו להם לכעוס, לחוות תסכול, ללמוד לדחות סיפוקים, לחוש שבחיים יש רגעים שאהיה מרוצה, אך קיימים רגעים שלא וזה בסדר, שתפו אותם במשימות החיים בבית, הראו להם את התרומה שלכם לאחרים. כשהם מבקשים סיוע בפנייה למורה או עם חברים, הקשיבו להם הביעו תמיכה וקבלה ואז שאלו:" מה אתה חושב שכדאי לך לעשות?" העבירו את האחריות למציאת פתרונות אליהם. עלינו לזכור שתפקידנו המרכזי כהורים הוא להכין את הילדים לחיים ולא לגרום להם לאושר תמידי.